איך עולים ברמת התודעה שלנו?

העולם התקדם מתוך התפישות של אייזיק ניוטון , והיום מדענים מוכיחים בכל מיני 

צורות כי אנו מחוברים יחד. להבדיל מהתפישה הדוגלת בכך כי אנו נפרדים.

אנו איננו ישויות נפרדות, אנו חלק מהשלם . 

יש כמובן לכל אחד מאיתנו את הייחודיות שלו , וביחד נוצרת משרעת של צבעים נפלאים 

שיוצרת יחד רקמה אנושית אחת גדולה

הרבה פעמים החשיבה שלנו היא ניוטונית.

החשיבה שלנו היא לראות את עצמנו נפרדים בכל דבר כמעט.

 חשוב לנו להפריד בין מה שהוא אנחנו לבין מה ש"הם" בכמעט כל תחום אפשרי. 

חשוב לנו להפריד בין מה ש"שלנו" לבין מה של "אחרים".

כי ככה למדנו , להיות נפרדים ושחוויה של אחד, אינה קשורה לחוויה של אחר.

בפסיכולוגיה אפילו הרחיקו לכת וכשמישהו כועס או עצבני עלינו אנו אומרים "זה שלו, 

זה לא שלי"...:)

כאילו אין קשר בין הכעס שלו, לבין זה שעליי להתמודד עם כעס שמיגנטתי אל חיי.

קשה לנו לשאת באחריות הזו שאנו לא נפרדים , אלא ביחד יוצרים את העולם הזה עם 

אחרים.

למשל , מול אדם חולה. זה תמיד עובד בצורה כזו.

אנו אומרים על מישהו שיש לו מחלת סרטן "אוי, מסכן... " כאילו מה שיש לו , לא קשור 

אלינו בשום צורה ואנו מפרידים את עצמנו ממנו.

יש כאלה שמרחיקים לכת ואומרים "זה שלו. הוא יצר את זה בתוכו כי הוא לא ..... "  

כאילו העברת האחריות לאדם, תרחיק את מה שאני חווה מול המחלה הזו ולא ארגיש  

את הקשר הזה אליה בשום צורה או אל האדם החולה.

גישה הוליסטית תבוא ותגיד "איזו נשמה אמיצה הוא האדם הזה. הוא מעורר בי 

השראה, כי הוא לקח על עצמו שיעור לא פשוט של מחלה... וכמה המשפחה שלו תלמד 

מהדרך הלא פשוטה הזו – על אומץ. על אהבה. על התרחבות. על בריאות.  מה אני 

כאדם יכול לעשות כדי לסייע לו באופן הטוב ביותר? איך אוכל לסייע לו לזכור מי הוא? 

נשמה יקרה שיכולה להיות בריאה?"

האם אתם רואים את ההבדל ברמת התודעה?

האם אתם יכולים לראות את התנועה הזו העוברת בין הנפרדות לאחדות? בין האהבה 

הרכושנית לאהבה ללא תנאי ?

לצערי הרב, החברה שלנו נמצאת במרחק מה מהגישה ההוליסטית... לצערי הרב 

כשאני הולכת לטייל עם הכלבה שלי והיא מאד רוצה להיכנס לדשא ולהתגלגל עליו , 

יהיה תמיד מי שיגיד שזה הדשא שלו ועלינו לחפש מקום ציבורי....

יש לנו עוד ללמוד לא מעט כחברה על אהבה, על חמלה, על אחדות

הפירוד מקדם עמדות של פחדים עמוקים שלנו ש"לא יהיה לנו" , "שלא ייגמר לנו" , 

"שיש את שלי,ויש את שלך" . ואז כולנו נותרים חסרי ישע ומתוסכלים.

ואילו , כשאנו לוקחים אחריות , לא רק ברמה האישית, אלא ברמה הקיבוצית, וקבלה 

של כל אשר ישנו – אנו יוצרים עוצמה . אנו מסוגלים לראות את עצמנו כיוצרים של 

המציאות שלנו , ואיננו חסרי ישע מול המציאות הגדולה יותר.

באופן הזה, של התרחבות במחשבה שלנו , בהתנסות שלנו, ובהוויה שלנו  – אנו יכולים 

לעלות ברמת התודעה שלנו.

"ואהבת לרעך כמוך"  (ויקרא יט, יח)