המתנה שבדממה

לפני כמה שנים, "כשישבתי" בבית במשך שנה בלי לעבוד  , אלא רק לתרגל יוגה, לנוח, לקרא,

להגות, קראתי  הרבה מאד ספרים  ואחד מהם "רצות עם זאבים" של קליסטה פינקולה אסטס , נשאבתי לספר

הזה, ובכל פעם שנטלתי אותו בידי , הרגשתי כאילו אני חוזרת הביתה . לרגע לא היו בעיות,

מצוקות בעולם, לרגע הכול היה נפלא כפי שהוא. וזה לא שהיה איזה סיפור ספציפי (הספר מלא

באגדות ומיתוסים מתרבויות שונות על הנשיות והתהליכים התוך נפשיים הקשורים בה). למעשה,

התדר של הספר כולו, האנרגיה שלו , כאילו התחברה באופן אוטומטי עם הלב שלי  והם הדהדו

יחדיו. ממש הרגשתי איך אני נמצאת ביחד איתו, בתדר שלו, ונזכרת באני פנימי שהשארתי אי שם

מזמן  רחוק רחוק במקום שלא היתה לי מספיק גישה אליו....

לאט לאט הבנתי, מתוך תהליך אישי-נפשי שעברתי, כי יש משהו חמקמק, כמעט בלתי  נגיש,

הקיים בתוכנו , בני האדם, והוא נמצא שם מימים ימימה. לאט לאט הבנתי כי הלמידה האמיתית

טמונה בכמה אני מסכימה לגשת למקום הזה ולהתחיל לסלול את הדרך אליו... המקום הזה יכול

מאד להפחיד, בעיקר בעקבות אי הודאות שנמצאת שם. הוא יכול למלא חרדה, אפילו עם

הצעד הראשון. לא ידעתי מה אמצא שם. למעשה, ערב אחד, הבנתי  , מתוך שקט פנימי,

מתוך דממה אמיתית , שאני מכניסה הביתה משהו שמעולם לא הכנסתי. אני מכניסה היזכרות

באני אותנטי שקיים בי , שמגיל 5 לא הייתי בקשר איתו. כשהבנתי זאת, ממש בלי מילים,

התחלתי לבכות. הדמעות ירדו בלי שליטה, מתוך הבנה אמיתית של הלב – שאיזו אמת

שנשכחה אי שם בגיל 5 , יוצאת החוצה ואני מסכימה לתת לה להתגלות. 

המאמר הזה נכתב כי אנו נמצאים בעונה של דממה. הזרעים נזרעים בקרקע, והזרע נמצא

בתוך חושך מוחלט. בתוך שקט מופתי. נדמה כאילו שום דבר לא קורה, בעונה הזו , אך

הכול קורה שם. באי העשיה טמונה אמת. בהישארות, בשקט, בשלווה כזו – מתחילים להתפתח

תהליכים שקשורים להוויתו של הזרע . האנרגיה של הזרע מתחילה להתרחב, וכן גם תהליכים

כימיים שונים במפגש של הזרע עם המים של הגשם ועם האדמה המזינה. אנו יודעים

שבשלב מסוים הזרע ישריש שורש אל האדמה, והשורש הזה , שיאחז באדמה, יאפשר לתהליכים

של צמיחה להתבסס בקרבו. תהליכים אלו  יאפשרו לזרע להנץ ניצנים קטנים שלאט לאט יבצבצו גם

מחוץ לקרקע – יתרחבו אט אט , יגדלו עד לשלב שבו ניתן יהיה לראותם במלא הדרם.

וכל התהליך המרשים הזה שקורה, מתחיל מזרע קטן ודממה.

השלב הזה של הדממה , שמקביל לעונת הסתיו, הוא שלב קריטי בהתפתחות של כל יצור אורגני

ואנושי . זהו שלב שעשיה היא פחות רלוונטית עבורו ,  זהו שלב של קבלה של הדממה שבתוכנו.

ברמה האנרגטית, נוכל להתחיל להתכנס , להיות יותר בבית, להישאר בתוך שקט. משהו בשלב

הזה בשנה, למעשה, בונה לנו כוחות שישפיעו על המשכה.

זה זמן טוב למדיטציה, להתכנסות אישית , לקבל טיפולים ולהתבונן פנימה למהות מסוימת.

כל השלב הזה בשנה , בונה מספיק אנרגיה בפנים , לייצר דברים חדשים – שמתחילים כבר

להתהוות לקראת אמצע החורף.

ההמלצה היא לאמץ את הדממה. להסכים לתת לה מקום להיות. להסכים לשקוט, להתכנס,

לעצור.  במיוחד אם יש כאבים בגוף או בנפש , או בשניהם. במיוחד אם אנו בעיצומו של תהליך

רוחני משמעותי. יש להקשיב לאנרגיות מסביב שמספקות לנו הרבה פעמים הסבר על מה

עלינו להיות או לעשות כעת. ואולי מתוך זה, נוכל לקבל את המתנה שבדממה, ואולי להיות בקשר

עם האני הזה שנשכח אי שם בגילאים המוקדמים של החיים.

נמסטה.