פרולוג

ספר זה החל להיכתב לפני כארבע שנים, עם פטירתה של דודתי ז"ל ממחלת הסרטן. מצבה, ומותה תוך זמן קצר ביותר מגילוי המחלה, היכו את כל בני משפחתי בתדהמה. במבט לאחור אני יודעת שכל מה שקרה לי לאחר מכן היה תוצאה של אותה הטראומה, ושל הבנת השליחות האמיתית שלי. זו הייתה הנקודה שבה התחלתי את המסע שלי לאני האותנטי של עצמי.

באותה עת הייתי אחראית לפעילות ארצית של עמותה חינוכית שעסקה בעשייה חברתית. הידיעה על מותה הקרב של דודתי הגיעה אליי כשהייתי בדרכי לפגישה בחולון, מרחק רב מבית החולים בחיפה שבו אושפזה. לרגע עברה במוחי מחשבה שאמשיך לנסוע לפגישה והכול יהיה בסדר. מובן שביטלתי את הפגישה ונסעתי לחיפה. כשהגעתי לבית החולים היה ברור כי אלו הדקות האחרונות של חייה. לא יכולתי לגשת להיפרד. הדמעות לא הפסיקו לזרום על לחיי, ולא ידעתי מה לעשות. כמו לא היה "אני" שייתן פקודות למוח. מצאתי את עצמי יושבת על ספסל מול חדרה, נותנת לדמעות לנזול... המנגנון הפנימי שלי השאיר אותי במקום, קפואה ובוכה.

יום למחרת  חזרתי לעבודה. בלי לעצור. בלי לבדוק. המשכתי "על אוטומט". באותם ימים היה בי דחף עז להמשיך קדימה, גם אם הדרך נראית לפתע לא ברורה ולא מובנת. זה היה הדפוס שלי – להמשיך בלי להתעכב על מה שקורה בתוכי. לתת לזה לעבור תוך כדי עבודה.

וכך, לאט לאט, החל הסְטְרֶס להיבנות בתוכי.

מותה של דודתי היה משבר נוסף בשורה של משברים אישיים שעברתי. אחד מהם אירע חודשיים לפני כן  – נפרדתי אז מבן זוגי שאהבתי מאוד. גם ביום הפרידה שלנו חזרתי לעבודה. גם אז לא עצרתי לחשוב או להרגיש. פשוט המשכתי כמו רובוט, עשיתי "מה שצריך". ביצעתי את העבודה שלי, והייתי טובה מאוד בכך.

לא הבנתי אז שתמיד יש כוחות גדולים מאיתנו שאיננו מודעים להם. הם קיימים בתוכנו, ב"אזורים" שאין לנו גישה ישירה אליהם. למעשה התנהלתי בו-זמנית בשני מישורים – האחד גלוי והאחר סמוי. במישור הגלוי המשכתי קדימה ובמישור הסמוי, עמוק-עמוק בפנים, הרגשתי כי משהו צריך להשתנות. אלא שלא כל כך ידעתי מה או איך.

חברה טובה שלי, שהייתה גם המנהלת הישירה שלי, המליצה לי על ויויאן, הילרית מירושלים, וכחודשיים לאחר מותה של דודתי התחלתי לנסוע אליה אחת לשלושה שבועות לטיפול. ככל שנקף הזמן, ככל שהגעתי לויויאן עוד ועוד – כך התחלתי לנקות את הסבל שבתוכי.

התחלתי לקרצף מתוכי את מה שמפריע לי – את הכעסים, את התסכולים, את חוסר שביעות הרצון שקנתה לה אחיזה חזקה בתוך גופי.

כעבור חודשיים כבר הייתי אדם אחר.

רבים מהסובבים אותי אמרו לי שאני נראית כאילו התעוררתי משינה של שעות רבות, וכך גם הרגשתי – שאני מתחילה אט אט להתעורר.

כשבעה חודשים לאחר מותה של דודתי התפטרתי מהעמותה שעבדתי בה, והתחלתי חיים חדשים שלא היה לי מושג כיצד הם ייראו. נוסף לכך, חזרתי לכתוב. כתיבה היא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי עוד בילדותי, ובעקבות השינויים הרבים שחלו בי הרגשתי שאני יכולה לחזור הביתה – אל הכתיבה המשמעותית שנסכה בי כל כך הרבה ביטחון בחיי. כתבתי בבלוג שניהלתי, ובמגזין להתפתחות תרבות רוחנית שבו אני כותבת עד היום.

ספר זה הוא מדריך רוחני לגילוי האמת הפנימית. הוא ספר הדרכה ותמיכה לכל הפוסע והפוסעת בדרך. הספר נכתב מתוך חוויות אישיות שחוויתי באותן השנים. לצד זאת יש בו הצעות לכלים מעשיים שבאמצעותם אפשר לבנות אמונה והשראה כערוצים רוחניים המשפיעים רבות על תהליך הגילוי של האני האותנטי, ועל הליכה בעקבותיו.

הכתיבה עצמה התרחשה בפרדס חנה-כרכור, יישוב שאליו הגעתי כדי ללמוד טיפול בנפש וברוח. התחלתי מסלול של לימודי פסיכותרפיה גופנית הוליסטית, והתאהבתי בהילינג האנרגטי שבו אני מטפלת עד היום.

כשהגעתי לכרכור, הייתי מלאת חלומות, תקוות, ציפיות. הייתי כמו ילדה שגילתה משהו מלא אור, והיא מחכה לרגע שבו תוכל לצאת החוצה ולהקרין אותו לכל עבר. מצאתי בית נפלא על יד שדות, עם שותפה שהייתה גם חברה טובה. מייד אחרי שחתמנו על החוזה הלכנו אל השדות. הבטנו בשקיעה והתיישבנו על סלע בודד, לגמנו מקפה שהבאנו איתנו והיינו בשקט.

זה היה מעין רגע מכונן. אני זוכרת את עצמי מצויה בפליאה גדולה, נהנית ממה שיצרתי במו ידיי. בשלב מסוים שותפתי החלה לדבר איתי ואני הנהנתי מדי פעם, כשלמעשה הייתי במקום אחר לגמרי. הייתי בשקיעה שהתרחשה מולי, בחלומות שלי ובהבנה האמיתית כי אני יכולה ליצור כל שעולה על רוחי, אם רק אשים לב לכך. זו הסיבה שהתחלתי לכתוב את הספר הזה. רציתי שכל אחד וכל אחת ירגישו, בדרכם שלהם, את מה שאני הרגשתי כשהבטתי אל השקיעה בשדות של פרדס חנה-כרכור.

החוויות שחוויתי באותה השנה בכרכור, העוצמות של הרגשות והטמעת ההילינג האנרגטי שלמדתי הם שהחלו לגבש בתוכי את מילותיו של הספר. כבר שם, בשדות בכרכור – עם הקפה, עם המחשבות שלי ועם שותפתי שמדברת ברקע – התחילה להתהוות בי הבנה חדשה של חיים שקודם לכן לא היו במרחב האפשרויות שלי כלל וכלל. במציאות החיצונית שלי היו לי כל מיני חלומות. ואילו במציאות הפנימית של מי שאני באמת, אפשרתי לכוחות שונים שבתוכי לבוא לידי ביטוי. כוחות שפגשתי רק במצבים כמעט בלתי אפשריים של החיים. יש תמיד כוחות גדולים מאיתנו שעובדים עם האני הגבוה שלנו שיודע לאן הדרך צריכה להוביל אותנו.

לא האמנתי אז כמה הפער בין המציאות המודעת למציאות הלא מודעת של אדם יכול להיות גדול. במציאות המודעת אנחנו יכולים לתכנן תוכניות, אך משהו שקיים בתוכנו – בלא מודע שלנו – עובד ופועל ולוקח אותנו לכיוונים שונים לחלוטין. שנים רבות הייתי בטוחה שהחיים שלי ייראו אחרת לגמרי מהחיים שאני חיה כיום – פשוטים, צנועים ומלאים בעזרה לזולת.

כמה תמימה הייתי אז, כשהאמנתי שאת מה שאני חושבת במוחי אני יוצרת בחיי. המסע שלי אל האני האותנטי החל עם פרידה מבן זוג אהוב ועם מותה של דודתי, והמשיך ללימודי ההילינג בפרדס חנה-כרכור. ויותר מכול – השנה שבה כתבתי את הספר הזה, הייתה השנה של ההתעוררות הרשמית שלי. השנה שבה הבנתי מי אני באמת.

החיים משולבים תמיד בגוונים שונים של צבעים. נדמה שכל החיים אנו חותרים לגלות את הצבעים המסתתרים בתוכנו, אלה שאנו מעוניינים לחזק ביתר שאת – כדי לדעת משהו על עצמנו. הלמידה המשמעותית ביותר עבורי, לאור כל מה שעברתי בשנה אחת, השנה שבה כתבתי את הספר, הייתה שכל מה שמישהו אחר יכול לומר לי עליי או על חיי – הוא לא האמת. 

אף אחד, גם לא המורה הרוחני הגדול ביותר, הרב הגדול ביותר, ההורים שלי, ואפילו האדם שמכיר אותי טוב מכולם – לא יודע משהו על המסע שלי. אף אחד!

הלכתי לסדנאות, הלכתי למתַקשרים, למדתי לימודי רוח ונפש, למדתי לרפא, קראתי ספרים רבים מאוד. עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לאסוף ידע. כדי להבין מי אני. וכל מה שהצלחתי לגלות במסע המופלא הזה הוא שהאמת איננה שם "בחוץ". היא פשוט לא שם. אני היא שבוחרת מה להכניס פנימה, אני היא שנותנת למילים לעבור בתוכי ואני היא שמקשיבה לְמה שהישות הפנימית שלי רוצה לומר לי.

הכול נמצא בתוכי. הכול! כל היקום. כל המסע האנושי. כל הייעודים האפשריים, כל האפשרויות,

כל המסעות. הכול. ספר האנושות הגדול טמון בי וב-DNA שלי, שלך, שלו, שלה. כל אחד מאיתנו חוֹוה תהליך של גילוי עצמי מתוך מה שהוא מבין ולומד מעצמו, על עצמו ודרך עצמו. רק מהמקום הפנימי הזה אפשר ליצור חלומות שיכולים להתממש במציאות. רק מתוך היכרות עצמית וגילוי עצמי אדם יכול לבטא את מי שהוא בעולם.

מובן שיש חשיבות למסע המשותף לנו ולאנשים שאנו פוגשים. אך קודם לשיתוף הפעולה, יש תהליך עמוק של גילוי עצמי, של אפשרות להבין מי אני בתוך הכאוס שנקרא חיים. אי שם, בחוץ, יש כאוס אחד גדול ואנחנו מאבדים בו את עצמנו כל הזמן. מאבדים, ומוצאים מחדש. שוכחים מי אנחנו, ונזכרים. התהליך מתרחש כל הזמן. למעשה עד שלא נתעורר באמת – נמשיך לאבד את עצמנו ולמצוא את עצמנו, לשכוח ושוב להיזכר.

לא צריך לנסוע רחוק או לחפש מורה טוב כדי לגלות מי אתה, מי את. הדבר היחיד שהגילוי דורש   הוא אומץ רב. תושייה. תעוזה. כי לצלול לתוך עצמך, לגלות מי אתה באמת, זה לקבל על עצמך מחויבות ואחריות לעשות משהו עם מה שגילית. זו האחריות שלי ללכת בעקבות מי שאני, לא משנה מה הדבר דורש ממני. זו האחריות שלי להסכים לשינויים גדולים בחיי, להסכים לצאת מאזורי נוחות שאני מכיר, שנוח לי בהם ושאני יודע מה לעשות שם. הגילוי יכריח אותי – פשוט יכריח – לבטא את עצמי מחדש כפי שאני באמת, ולא כפי מי שחשבתי שאני או כפי מי שאחרים חשבו שאני.

לגלות מי אני באמת ידרוש ממני להפסיק לרַצות אחרים. ייתכן שאנשים קרובים אליי ייפגעו, אולי אצטרך להתרחק מהקרובים אליי ביותר, אולי אנשים אחרים יתקרבו. זה ישנה לגמרי את המצב האנרגטי סביבי. הכול ישתנה בעולם שלי. הכול! כל מה שחשבתם שאתם יודעים לגבי עצמכם פשוט יתנפץ לרסיסים. ההוויה המוכרת לכם תעבור טרנספורמציה גדולה ואתם תהפכו לאנשים אחרים, שונים מאלו שהכרתם. אתם תביטו במראה ופתאום תראו אדם אחר לגמרי. המסע לגילוי עצמי כרוך בשינוי גדול מאוד, וכדי לעבור אותו עליכם לנטוש את כל מה שאתם יודעים על עצמכם, את כל מה שאתם מאמינים על העולם. עליכם לפתוח את הראש ואת הלב כדי לגלות דברים חדשים, להיפתח לחלוטין למשהו שאינכם מכירים כלל וכלל לגבי עצמכם, להניח לעצמכם להיות סקרנים ולהיות מופתעים כל פעם מחדש.

מבחנים רבים נוצרים בדרך. תגיעו פעמים רבות לפרשת דרכים שבה תצטרכו לבחור אם להמשיך במסלול של המסע לגילוי עצמי. ובכל מבחן כזה תשאלו את עצמכם – אולי די? אולי עדיף להישאר עם מה שכבר יש ברשותי ולנוח קצת? אולי להמשיך ולגלות את עצמי זה מעבר ליכולותיי? יצוצו גם שאלות מסוג אחר, למשל מה נותר לי עוד לגלות? פעמים רבות, כשתעמדו על פרשת דרכים ותשאלו את השאלות, התשובה תהיה "כן, להמשיך!". בפעמים אחרות התשובה תהיה "לא, די. נעצור כאן".

זה מסע לאמיצים בלבד. לאנשים שרוצים לעשות שינוי בחייהם, אבל לא יודעים איך לעשות זאת. יודעים שמשהו חסר, ומבינים שצריך להתחיל לזוז לעבר מהות גדולה יותר ומשמעות גדולה יותר בחיים האלה. אבל מהי המהות? מהי המשמעות? ולמה בכלל להתחיל לעשות את הדרך?

כשהתחלתי במסע שלי, לא חשבתי שאגיע למצב שבו אתרחק מכל כך הרבה אנשים שחשובים לי. לא דמיינתי לעצמי שהתדר שלי ישתנה באופן כל כך קיצוני. והחשוב ביותר – לא חשבתי שאנשים שאני רוצה לשמור בחיי יסכימו להשתנות איתי. פשוט האמנתי בכל ליבי שזה יקרה, אבל לא ידעתי. גם לא תיארתי לעצמי שבמסע לגילוי עצמי יש שפע כל כך גדול של אפשרויות.  שפע בריאות בכל הרבדים שלי – הפיזי, הנפשי והרוחני. שפע של אהבה ושל קבלה אמיתית של האני שלי. שפע של חוסר חרטה. שפע של הבנה. שפע של תקשורת עם עצמי, עם אחרים בחיי ועם ישויות גבוהות ממני. ויש גם בית, אווירה נעימה שהולכת וגדלה בחיי, תחושה של שביעות רצון גבוהה מאוד ממי שאני וממה שהשגתי בחיי.

השפע הוא בכל  המישורים – הגשמי, הנפשי והרוחני, והמדהים ביותר הוא שכל הזמן יש עוד. אף פעם זו לא התחנה האחרונה או התוצאה האחרונה. כל הזמן מתרחשת הִשתנוּת בחיים שלי, וכל הזמן מגיע עוד שפע שמסמן לי שאני מתרחבת. ככל שהלב שלי מתרחב כלפי ההיכרות שלי עם עצמי, כך גם האפשרויות וההזדמנויות שיש במרחב סביבי מתרחבות איתי.

כל עוד אנו מסכימים לעשות את המסע לגילוי עצמי, אם איננו פוחדים ממה שנגלה, אם איננו חוששים לחשוף שלדים, כאבים וצללים בחיים שלנו ולגעת בהם ברגישות ובעדינות – עקרון ההתרחבות פועל כל הזמן. כל מה שהשפע מבקש הוא שנסכים להיות במה שיעלה מתוכנו. שנסכים לכעוס, לפחד, לכאוב. ברגע שאנו מאפשרים למה שעולה להיות, כמה זמן אחר כך הוא ייעלם מחיינו. זה חלק מהריפוי שאנו עוברים במהלך המסע לגילוי העצמי האמיתי שלנו.

בשביל זה אנחנו כאן. באנו הנה כדי לגלות מי אנחנו. אני מאמינה שזו המהות היחידה האפשרית הקיימת בעולם שלנו. ברגע שאנחנו בתוך התהליך הזה, כל המשימות היום-יומיות – "גדולות" (כגון פרנסה, לימודים או מגורים) כ"קטנות" (כגון תשלום חשבונות, אכילה, רחצה או מפגש עם חברים ועם בני משפחה) – פשוט  זורמות בחיינו באופן מופלא וטבעי. כל מה שאנחנו מסכימים שיקרה בחיים שלנו, פשוט  קורה. בלי מאמץ.

עלינו להסכים לתת לעצמנו האמיתי מקום בתוכנו – לחוות את החיים איתו ודרכו, להיות יחד בכל רגע קשה או קל. ולעשות את זה – לא פשוט כלל וכלל.

רק כשאנו מביאים לידי ביטוי בעולם את מי שאנחנו באמת – רק אז, הטוב ביותר של המציאות של החיים שלנו מתחיל לזרום ולהיכנס אל המציאות שסביבנו. התדר שלנו משתנה. אנשים מחייכים אלינו. הכול נראה פשוט מופלא. אנחנו יכולים ליהנות מפעולה פשוטה כל כך של הליכה ברחוב, לעצור ולהריח פרח, להסתכל על השמיים ולחוות את החדווה הנפלאה של החיים.

אנחנו כל הזמן במסע לביטוי מי שאנחנו בעולם הזה, לא משנה מהי הדרך שבה נבחר לעשות את המסע. אינך צריך להיות מטפל הוליסטי, אדם רוחני, רב או אפילו מורה דרך כדי לחוות את מסע חייך באופן האותנטי  ביותר. אינך צריך לעשות מדיטציות כל היום כדי לחוות את חדוות החיים

ולגלות מי אתה. כל שעליך לעשות הוא להתחייב לדרך, לקבל אחריות למשתמע מן הצעידה בה ולעשות זאת בלי ספקות או פחדים. כך תוכל להתחיל ללכת בעקבות עצמך ולהבין מי אתה באמת. בלי מסכות.

דע את עצמך.

התחל לצעוד.

האם אנו מוכנים לקחת את הצעד הראשון בדרך למסע לגילוי העצמי האמיתי שלנו?

באהבה ובכבוד אין קץ,

איזבלה